כשזה חיבור נשימתי.
את יודעת שזה חיבור נשימתי.
כשזה זה. זה זה!
הנשמה שהיא את יודעת . שתי הנשמות יודעות.
הן יודעות..
לא תמיד הן מצליחות להשתחרר מדפוסים ישנים, מתרבות, מסיפורים שסיפרו לנו.
כשהן פתוחות באמת, הן יכולות ליצור עולם ומלואו.
קודם כל בידיעה. בקבלה.
אח"כ, במנוחה.
להניח לעצמי להיות מספיק אני.
רק אז אוכל להניח לאחר להיות מספיק מה שהוא.
זה לא באמת מנוחה. זו עבודה קשה מאוד, אולי הכי קשה שקיימת. כי יש לעבוד על החשיבות העצמית והטורפת הפנימית ללא הפסקה, גם שלי וגם להכיל את אותם הדברים של הנשמה האחרת.
על אכפתיות, על קבלה והכלה. על יצירה משותפת.
המורה שלי דב אהבה ,
שהוא אחד כזה שמלמד חיים.
מספר על מחרוזת שהוא עונד על צווארו, עם חרוזי לבבות. מלא חרוזים על כל הפעמים שנשבר לו הלב. ( מכל מיני סיבות)
הלב נשבר.. כי העזנו.. העזנו ללכת רחוק.. חווינו, הרגשנו, נשברנו.
אם לא היינו מעזים , והולכים רחוק, ונשברים לאלפי חתיכות… לא היינו חווים עוצמה שכזו..
אחחחחח.. והעוצמה הזו.. שווה!
שווה!
שווה!
שווה!
שווה להתנפץ ולו רק בכדי להרגיש עוצמה של אהבה.
שוב ושוב ושוב ושוב..
וכל פעם ההתנפצות נעשית בהירה וחדה ונהדרת יותר.
שווה לעמוד על הצוק.
ולקפוץ ממנו …
יכול להיות שאתנפץ..
ויכול להיות שאחווה את אהבת חיי!
בום!
ויש עוד …
אבל זה לסיפור אחר…….
שיפוט עצמי
אצלי בחיים השיפוט העצמי הוא חתיכת דבר. תמיד היה.תמיד שפטתי את עצמי בחומרה .ממש חתכתי עצמי לחתיכות מדממות שוב ושוב.כי לא הייתי מספיק.יפה, חכמה, טובה,